THE NEW STEP OF NOSTALGIA MARKETING
- Moti Ver
- Aug 4
- 2 min read
בזמן שאתם ממקמים על סט הצילומים את מכוניות האספנות, הטלפון המסתובב והאפקט המגורען. הנוסטלגיה נמצאת כבר בשלב הבא שלה. אז במקום לרדוף - תבינו למה.
אם פתחתם לאחרונה מסך כלשהו, בטח שמתם לב.
כללללל האקסיות שלי נמצאות שם :) סתם, הלוואי.
לינדזי לוהן, פמלה אנדרסון, קלאודיה שיפר, האלי ברי – כל הנשים שנשארו בפנטזיות הניינטיז שלי, פתאום נמצאות בכל מקום. זו לא טעות. זו אסטרטגיה.
ולפני הכל - סטטיסטיקה!
המספרים מראים שדור המילניאלס (AKA Gen Y) נמצא עכשיו בשיא כוח הקנייה שלו:
תופסים תפקידי מפתח.
מקימים משפחות.
יורשים פוטנציאלים.
מבזבזים עבור חוויות.
והרי רבותיי וגולשותיי, זוהי הסיבה המחושבת, לשאיפה המתוחכמת והאסטרטגית של המותגים החכמים ביותר לכבוש את לב מחזיקי השליטה. בעזרת מהלך שמטרתו אחת: להרוג את הרעש.
בואו נדבר על זה. רוב הפרסום היום הוא זבל דיגיטלי. הוא מועתק מדי, קר מדי וחסר כל נשמה. ואז, לתוך הכאוס הזה, נכנסת פרסומת עם כוכבות סקס והעיר, והמוח שלנו עוצר. למה? כי זה עובד על רבדים עמוקים יותר מסתם דאטה.
נוסטלגיה ישירה - Direct Nostalgia
נוסטלגיה שמבוססת על זיכרון אישי.
דור המילניום גדל בעולם אחר. עולם אנלוגי-למחצה, רגע לפני שהפיד הפך לשדה קרב על תשומת הלב שלנו. עבורם, כוכבי הניינטיז הם עוגן רגשי.
הם לא סתם פרזנטורים - הם קראשים ותיקים מהתיכון.
מותג שמשתמש בהם לא מוכר מוצר, הוא מוכר תחושת ביטחון, חיבור, וגעגוע לעולם שבו החיים הרגישו קצת יותר איטיים ואמיתיים. וזה הדחף לשם מתגבר ככל שהמציאות יותר מעורערת.
היתרונות השיווקיים: מותג צעיר יכול "ללוות" מהם מורשת של עשורים ברגע אחד (Borrowed Heritage) ולהצטייר כבעל ניסיון שאפשר להזדהות איתו, ומותג ותיק יכול להזכיר לנו שהוא היה כאן תמיד וימשיך להיות.
"רגע", יגידו הציניקנים, "ומה עם דור ה-Z? מה להם ולבאפי קוטלת הערפדים?".
נוסטלגיה עובדת בדרך נוספת והיא נקראית...
נוסטלגיה אסתטית - Aesthetic Nostalgia
ועל בסיסה יושבת תופעה פסיכולוגית הנקראת "אנימויה" (Anemoia): געגוע לתקופה שלא חווית.
זה קרה לדור ה-Y עם התרבות והאומנות של שנות ה-60-80.
עבור Gen-Z שנות ה-90 מסמלות את התקופה האנלוגית האחרונה.
והדור הצעיר שנולד עם מכשיר ביד ניזון מאלגוריתם שאינו מבוסס כרונולוגיה - כמו טיקטוק וספוטיפיי שהם בלנדר תרבותי אדיר שמערבב את נירוונה עם קנדריק למאר. מבחינת ג׳ן z, זה לא "ישן", זה פשוט "וייב".
הם מאמצים את האסתטיקה הלא-מושלמת של ה-Y2K – תמונות מגורענות, ג'ינס רחב – כמרד נגד השלמות המזויפת של האינסטגרם. הם לא צריכים לזכור את הבקסטריט בויז.
מספיק שסרט חצוף כמו "דדפול" ייתן להם חותמת כשרות עכשווית. והם מכתירים.
לסיכום:
השלב של ״נראה כמו פעם״ - לקראת מיצוי. הוא עובד ועובד נהדר.
המותגים הגדולים באמת, מבינים שהמשחק כבר בשלב מתקדם.
אז הם לא סתם שוכרים סלב. הם בונים יקום. הם משחזרים סצנות ומחזירים סרטים לחיים.
שימו לב שכמעט תמיד המותגים משתמשים בהומור ומודעות עצמית. כדי לא לצאת קרינג׳.
הם מחברים את הכוכב לערכים עכשוויים - משמע, לא שואלים "זוכרים מי הייתי?",
אלא מספרים "תראו מי אני היום".
כמו לדוגמה המהלך של Biolage עם פמלה שמתחבר לתנועת ה-Longevity (המעבר מהשאלה "איך להוסיף שנים לחיים?" לשאלה "איך להוסיף חיים, בריאות ואיכות לכל שנה שאנחנו חיים?)
ובעידן שבו רוב הפרסום גורם לנו להרגיש בעיקר עייפות, הדרך היחידה לנצח את העומס הקוגניטיבי עם מסרים שצריך לעבד לראשונה - היא להשתמש בדמויות שכבר עברו את הסינון בעבר.
Comments